מאת: עו”ד יפעת ו. שנור

נסעתי לוושינגטון עם הקולגה שלי, ובני איתן, כדי להיות חלק מרגע היסטורי – אחד הקאמבקים הפוליטיים הגדולים בכל הזמנים. השנה וחצי האחרונות היו מאתגרות במיוחד. באוקטובר 2023, כשהגענו לישראל לחגוג את חג הסוכות, לא שיערנו שהחגיגות יסתיימו במירוץ למקלטים במקום בשמחת תורה. כשחזרנו לארה”ב, חשבנו שנמצא בה מעט יותר ביטחון, אך גילינו שגל אנטישמיות קיצונית שוטף את המדינה.

בעיצומו של הניסיון לרפא את ילדינו מהטראומה של שהייה באזור מלחמה פעיל, מצאנו את עצמנו מתמודדים עם מציאות שמזכירה את גרמניה של שנות ה-30. הפחד היה מוחשי. אני זוכרת שהייתי בקומה ה-12 של חדר מלון במנהטן, מתכוננת למשפט, כשאלפי מפגינים פרו-חמאס צעדו מגשר ברוקלין לעבר מנהטן, שרים ומטיחים השמצות אנטישמיות בגרון ניחר. למרות שידעתי שאני במקום בטוח, הרגשתי מאוימת. איך אפשרה אמריקה לאנטישמיות כזאת לפרוח, ועוד באוניברסיטאות שנועדו להקנות ידע ולא לשמש כר נרחב לשנאה?

ב-14 בנובמבר 2023 התקיימה בוושינגטון די.סי. עצרת תמיכה מסיבית בישראל – הגדולה ביותר בתולדות ארה”ב. היא נולדה כתשובה לזוועות ה-7 באוקטובר. אחרי שחזרתי מישראל רק שבועות ספורים קודם לכן, חששתי מהסיכון שבהשתתפות בעצרת עם נוכחות יהודית כה גדולה. הרגשתי שאנחנו מטרה קלה. אבל למרות הפחד, עליתי עם שני ילדיי הגדולים על מטוס והגעתי לוושינגטון. עמדנו שם, בתוך ים של יהודים מאוחדים, ושידרנו לילדינו ולכל העולם: אנחנו כאן, אנחנו לא מפחדים, ואנחנו לא חלשים.

המלחמה האחרונה חידדה את תחושת הסולידריות בקרב יהודים מכל העולם. ראינו איך יהודים מרקעים שונים מתלכדים כדי לתמוך בישראל, לסייע ללוחמי צה”ל ולהתפלל לשובם של החטופים. צדקה נשפכה כמים, פרקי תהילים נאמרו ללא הפסקה – קבוצת התהילים שפתחתי השלימה מאז ה-7 באוקטובר את כל ספר התהילים מדי יום.

מהעצרת לוושינגטון של ינואר

הרצה קדימה ל-20 בינואר 2024 – חזרתי לוושינגטון, הפעם להשבעתו של דונלד טראמפ כנשיא ה-47 של ארה”ב. בחירתו הפיחה תחושת צדק ותקווה. נדמה היה שהעולם מתעורר למציאות ברורה: ישראל אינה אשמה, והמאבק שלה הוא מאבק על קיומה.

לעיתים, המציאות מעלה שאלות כואבות, שמונעות מאיתנו שינה בלילות. מדוע עלינו לשחרר רוצחים תמורת בני ערובה, במקום להגביר את הלחץ עד להשבתם? העולם הוכיח שוב ושוב כי יש שונאים שימשיכו לעלול עלינו עלילות דם, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אז אם כך – מדוע לא לאמץ מדיניות של כוח, מדיניות שמובילה לשלום אמיתי?

טראמפ היה אולי הפוליטיקאי הנרדף ביותר בזמננו, אך הוא חזר – חזק מתמיד. והוא חזר כי הוא הבין עיקרון פשוט: שלום מושג באמצעות עוצמה. אויבינו אינם מבינים שפה אחרת.

הניגוד בין החשש שליווה אותנו לקראת העצרת הפרו-ישראלית לבין תחושת הביטחון בהשבעה של טראמפ מספר סיפור עמוק יותר. זו לא רק פוליטיקה – זו גישה לחיים. טראמפ שב לשלטון מבלי להתנצל, מבלי לחשוש ממה שיאמרו אויביו. הלוואי שנראה גם אצל מנהיגי ישראל את אותה הנחישות.

בציפייה לארבע השנים הבאות

הארבע השנים הקרובות עשויות להיות קריטיות עבור העם היהודי. בתקווה, הן יתמלאו בשלום, בביטחון ובשגשוג. ובעיקר – בגישה אמיצה, שתאפשר לישראל ולעולם היהודי לעמוד איתן מול אויביהם.

כי אם יש דבר אחד שההיסטוריה לימדה אותנו, זה שלעולם אסור לנו לעמוד מהצד. הגיע הזמן להוביל.

עו”ד יפעת ו. שנור
YVLS
Yifat@yvlslaw.com

צילום תמונה ראשית

Ivan Dražić

• Pexels

הפוסט הרהורים על וושינגטון – מבט אישי מאת עו”ד יפעת ו. שנור הופיע לראשונה ב-חדשות התפוצות.

כאשר הרב יונתן זקס חזה את הספרייה הלאומית המחודשת של ישראל, הוא ביטא את הקשר יוצא הדופן של העם היהודי למילה הכתובה. הוא הציע שאורחים למדינת ישראל – בין אם הם נשיאים וראשי ממשלות ואפיפיורים – יובאו תחילה לא ליד ושם, עם כל חשיבותו העצומה, אלא לספרייה הלאומית החדשה. אמר הרב זקס: "הבה נַראה לעולם לא רק איך היהודים מתו, אלא איך היהודים חיים."

כשהייתי בפולין בדצמבר, לקחתי את הקבוצה שלי לאתרי הרס וטרגדיה: מפעלי מוות, מחנות, גטאות וקברי אחים. מקומות אלה מעידים על חשכה בלתי נתפסת, וזכירתם היא חובה קדושה.

אבל התמקדנו גם בחיים שהיו לפני – בקהילות המשגשגות שפרחו במשך כמעט אלף שנים. עמדנו בבתי כנסת שפעם הדהדו בשירה, חקרנו שכונות שהיו בית לחכמים גדולים, פילוסופים ואמנים, וחשפנו מורשת יהודית עשירה שעיצבה את העולם.

מסעות הזיכרון האלה תמיד מובילים אותנו בחזרה אל הניצולים עצמם – אלה שלימדו אותנו לחגוג חיים, להילחם על החיים, ולהוקיר חיים.

בעת שאנו מציינים 80 שנה לשחרור אושוויץ, אני נזכר באלה שמסריהם ממשיכים לעורר השראה. נכדיהם ונכדי נכדיהם הפכו לנושאי הלפיד של מורשתם – מספרים את סיפוריהם, מעוררים השראה בדור הבא, ומבטיחים שלקחי העבר לעולם לא יישכחו.

לילי אברט הבטיחה לעצמה שאם תשרוד, תספר לעולם מה קרה. היא לא רק בנתה מחדש את חייה אלא חלקה את סיפורה עם מיליונים, מפיצה מסר של תקווה לדור חדש – ואפילו משתמשת בטיקטוק כדי להגיע לצעירים.

יוסף לבקוביץ שרד שישה מחנות, רדף אחרי נאצים, ובנה משפחה המושרשת בחוסן ואהבה. מחויבותו הבלתי מתפשרת לצדק ותשוקתו האינסופית לחיים משמשות תזכורת חזקה שלחיות בשלמות היא עצמה מעשה של התרסה נגד שנאה.

סיפורו של הרב זושא הרצשטרק הוא עדות להשפעה שמשפחה אחת יכולה ליצור. הוא שרד ארבע שנים בגטו לודז' לפני שגורש לאושוויץ ואז לדכאו. אחרי המלחמה, באמריקה, הוא הקדיש את עצמו לעזור לניצולים אחרים לבנות מחדש את חייהם. משפחתו ממשיכה מאז את מורשתו, מלמדת, בונה ומחזקת את העתיד היהודי.

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – במיוחד השנה כשהעולם ראה עלייה של 340% באנטישמיות – אנו זוכרים שבתוך החשכה הבלתי נתפסת, יש אור. יש תקווה. ויש חיים. עם ישראל חי!

ג'וני ליפצר הוא מנהל התקשורת בקרן למורשת הרב זקס. כמחנך בנושא השואה, הוא הוביל עשרות מסעות יהודיים בפולין לקבוצות מרחבי העולם. במקור מבריטניה, ג'וני חי כיום במודיעין עם אשתו וארבעת ילדיהם.

הפוסט 80 שנה לשחרור אושוויץ: ג'וני ליפצר בטור מיוחד ליום השואה הבינלאומי הופיע לראשונה ב-חדשות התפוצות.