מאת ניקול מישל – עיתונאית ישראלית דוברת ספרדית
בעיצומה של אחת התקופות המורכבות ביותר שעוברת על ישראל בשנים האחרונות, ביקורו של נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, קיבל משמעות החורגת מעבר לפרוטוקול. במשך שלושה ימים, נוכחותו לא הייתה רק סדר יום דיפלומטי, אלא הצהרה פוליטית ברורה בלב מציאות אזורית מתוחה.
מהמפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועד קבלתו על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, המסר היה של אחווה בימי אי-וודאות. בבית הנשיא בירושלים, עם פתיחת הטקס שבו הוענקה לו מדליית הנשיא, הפתיע הרצוג במחווה רבת סמליות: בספרדית מושלמת פתח את נאומו במילים החמות "ברוך הבא, חבר". מחווה רגשית שחצתה את גבולות הדיפלומטיה ונגעה ישירות בנשמה ההיספנית של הביקור.
בעידן שבו ישראל ניצבת בפני ביקורת בינלאומית גוברת, מחוות ברמה כזו אינן דבר מובן מאליו. משום כך, בעיני ההנהגה הישראלית, ארגנטינה מתבלטת כשותפה אסטרטגית מרכזית, ברמה של ארצות הברית, כפי שציין נתניהו.
בטקס לציון 78 שנות עצמאות בהר הרצל, נתניהו שרטט חזון המציב את ישראל כמבצר אסטרטגי של המערב מול האיום האיראני. ארגנטינה, הנושאת את צלקות הטרור- הפיגע בבניין אמיה והפיגוע השגרירות ישראל בבואנוס איירס בשנת 1994, שנקשרו לאיראן ולחיזבאללה, מבינה את המאבק הזה מבפנים.
ההד של אותה אלימות מהדהדת גם כיום: הלחץ האחרון מצד וושינגטון על השלטון הנוכחי בוונצואלה להסגיר לפנמה את עלי זכי ג'ליל, אזרח לבנוני וחבר חיזבלאללה, הקשור לפיגוע בטיסה 901 בפנמה, שבו נהרגו 12 יהודים ושני אזרחים אמריקאים, יום לאחר הפיגוע באמיה, מאשר את ממדיו הגלובליים של חיזבאללה. העבר לא הסתיים, הוא ממשיך לעצב את ההווה.
בתוך מציאות זו, מיליי מתמקם בצד הנכון של ההיסטוריה, תוך שבירת שנים של עמימות במדיניות הארגנטינאית. עם קהילה יהודית המונה כ-220,000 נפש, הגדולה ביותר באמריקה הלטינית, ארגנטינה מעניקה לא רק תמיכה פוליטית, אלא גם חיבור זהותי עמוק לישראל.
אך משמעות הביקור חורגת מציר בואנוס איירס-ירושלים. ישראל מתחילה להביט בבהירות רבה יותר אל העולם ההיספני: למעלה מ-600 מיליון בני אדם החולקים, במידה רבה, מורשת יהודית-נוצרית משותפת בניגוד לאירופה, הנושאת עימה היסטוריה מורכבת ולעיתים סותרת, אמריקה הלטינית מתגלה כמרחב אסטרטגי של חיבור.
אחד הרגעים הסמליים ביותר בביקור התרחש כאשר מיליי שר באופן ספונטני את השיר "Libre" של הזמר הספרדי נינו בראבו בהר הרצל. על במה עברית, רוויה בזיכרון וכאב, חדירת השפה הספרדית לא היתה רק תרבותית אלא רגשית. גשר בין עולמות.
הטקס, בהובלת השרה מירי רגב, שיקף את רוח ישראל: זיכרון, חוסן והתחדשות. בתוך ההקשר הזה הקשר עם מיליי חרג מעבר לפוליטיקה. כעיתונאית, לראות את חיוכו של אמיר אוחנה בקבלתו של מיליי היה לגלות אמת עמוקה יותר: אותנטיות של ברית שמורגשת.
ביקורו של הנשיא הארגנטינאי בישיבת חברון הוסיף רובד נוסף: הכרה בשורש רוחני. מיליי לא רק התקרב לישראל כמדינה, אלא למהותה התרבותית.
ההתלהבות הציבורית, דגלי ארגנטינה מתנופפים לצד דגלי ישראל, שיקפה רגע נדיר של תקווה בימי מלחמה. רבות מהתקרבות זו נזקפות לזכותו של השגריר אקסל ואניש, שהגשים חזון של חיבור בין שתי המדינות.
ברמה האישית, החיבור הזה קיבל ביטוי ברגע משמעותי. כאשר ניגשתי לנתניהו בארוע יום העצמאות ואמרתי לו "אני ונצואלנית", תגובתו המיידית, חיוך ומבט של הבנה, המחישה עד כמה אמריקה הלטינית הפכה לציר רגשי ואסטרטגי עבור ישראל.
ייתכן שכאן טמון המפתח לרגע ההיסטורי: האפשרות לבנות ארכיטקטורה דיפלומטית חדשה. כזו שבה מדינות כמו ארגנטינה, ואולי בעתיד גם ונצואלה בהובלת דמויות כמו כלת פרס נובל לשלום מריה קורינה מצ'אדו, יגדירו מחדש את יחסיהן עם ישראל.
המזרח התיכון משתנה. ובתוך השינוי הזה, לישראל יש הזדמנות להרחיב את בריתותיה, לטפח קשרים חדשים ולפעול מתוך חשיבה אסטרטגית.
כפי שהזכיר מיליי בציטוטו מהגנרל סן מרטין, אבי העצמאות הארגנטינאית, בהר הרצל: "נהיה חופשיים- וכל השאר אינו חשוב כלל".
משפט שבמציאות הנוכחית חוצה גבולות והופך למסר אוניברסלי.
עם ישראל חי.
